"קח את הכדורים שלך" – טיפול תרופתי

״קח את הכדורים שלך״ הוא שם של סרט חם מהתנור של נטפליקס (הוקרן לראשונה ב 16/3/18), שהוא חובה לכל מי שחי במאה ה-21 וכמובן לכל מי ש-ADHD קרוב לליבו.במאית הסרט, אליסון קליימן מספרת את סיפורם של אמריקאים בגילאים שונים ומתחומים שונים, שנטלו סטימולנטים (ריטלין קונצרטה פוקלין) ואמפטמינים (אדרל, ויואנס) ואיך הטיפול התרופתי השפיע עליהם.

בנוסף, מובאים ראיונות עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש והנוירולוגיה, חלקם מובילים גדולים בתחום, כמו קית' קונרס שחולקים מידע חשוב על ההיסטוריה של התרופות ועל השפעתן.

חשוב לציין כי מוקד הסרט הוא לאו דווקא הטיפול התרופתי בקרב בעלי ADHD. הסרט מעלה לדיון את נושא השימוש הכה רחב בארה"ב בסטימולנטים ובאמפטמינים בתרבות שמעלה על נס את הערך של "תשאף להיות כל העת וורסיה טובה יותר של עצמך ועשה הכל כדי להשיג את זה". בסרט נסקרים היתרונות של לקיחת התרכובות הכימיות האלו לצד המחיר שאנשים משלמים כדי להיות "כמעט אלוהים". מובאים בסרט סיפוריהם של מבוגרים מתחומים שונים: ספורטאים ששואפים להגיע לביצועים מושלמים, אנשי הייטק שצריכים לעבוד שלוש יממות ברצף בלי שינה כדי לשמור על המשרה ולרצות את הבוס, סטודנטים בקולג' ששואפים לקבל A לצד חיי חברה סוערים ועוד.

הדחף הזה לביצועים טובים יותר, אינו חדש. בסרט ניתנת סקירה היסטורית של פיתוח התרכובות וכך אנו מקבלים, למעשה, הצצה לעולם אבולוצית התרופות ל-ADHD (שהשימוש בהן תחילה לא היה קשור כלל ל ADHD).

ההתחלה היתה ב 1929 כאשר ד"ר גורדון אלס, ביוכימאי אמריקאי ניסה לרקוח תרופות נגד אלרגיה וסינתז את התרכובת אמפתמין. תרכובת זו שווקה בשנים הראשונות כבנזדרין. אלו שנטלו אותו דיווחו על עליה דרמטית באנרגיה ובמרץ. כך, נכנסה התרופה לשימוש שהיה הרבה יותר רחב משימוש לטיפול באלרגיה…

ב1937, כבר דווח על שימוש לרעה בסטימולנט דקסדרין בקרב תלמידי קולג' שקראו לו "סם עידוד". בעשרות השנים שלאחר מכן החלו להשתמש בו מוסיקאים, חיילים, מנהלים במשרות בכירות, ונשים לטיפול במצבי רוח סביב תקופת הווסת, אך לא רק, טיפול בעודף משקל ואפילו כתרופה נגד דיכאון.

ריטלין

התרופה ריטלין נולדה ב 1944 כשהמדען לאנדרו פניזון מדען בחברה השוויצרית "סיבה" שיחק עם תרכובות כימיות כדי להכין לאשתו תרכובת שתעזור לה להיות יותר עירנית, שחקנית טניס טובה יותר ואולי גם רזה יותר…

השימוש בריטלין היה מותר רק למבוגרים עד 1962, שנה בה התקבל אישור מה FDA לתת את התרופה לילדים שהם תת-משיגים בביה"ס. די מהר ריטלין הפך ל"להיט". הוא השיג תוצאות, לפחות אצל חלק מהילדים שנטלו אותו: הילדים היו רגועים יותר ומפוקסים יותר. לצד זאת, נרשמו גם תופעות לוואי אצל רבים. מאז נמצאים החומרים בשימושיהם של ילדים ומבוגרים כאחד, כאשר השימוש הרחב יותר בארה"ב הוא דווקא בקרב מבוגרים.

תלמידת קולג' בעלת ADHD וטיפול תרופתי

בחרתי להתייחס לדבריהם של שניים מהגיבורים המוצגים בסרט. הראשונה היא תלמידת קולג' בעלת ADHD. היא מחדדת את הנקודה שלהיות עם ADHD  כתלמידת קולג' משמעו עבורה להיות במאבק מתמשך. היא מוחה נגד המשפט אותו היא שומעת יותר מדי: "לכל אחד יש קצת ADHD".  'לא לכל אחד יש מוח שמתפקד כמו מוח ADHD' ובהקשר של התרופות, וכאן אני מוסיפה גם את עמדתי- כשנאבקים עם קשיים משמעותיים להתרכז, להיות מאורגנים, לסיים מטלות בזמן, תרופות עשויות להיות אפשרות שאי אפשר לוותר עליה (בהתחשב בתופעות הלוואי, כמובן).

תלמיד שמינית –  צייר אומן, החוויה שלו עם טיפול תרופתי

סיפור מרתק נוסף הוא של תלמיד שמינית, צייר אומן, שנאבק עם קשיים לימודיים משמעותיים החל מכיתה א' בגלל סימפטומים חמורים של ADHD. הוא החל ליטול אדרל כשהיה בכיתה ג', והדבר אפשר לו לשרוד את שנות בית הספר היסודי והחטיבה ולהתקבל לבסוף ללימודי האומנות שרצה בתיכון. לצד זאת התרופה גרמה לו לתופעות לוואי קשות, כולל פגיעה בכבד ולאורך כל הדרך הוא התנגד מאוד ללקיחת התרופה. ההורים עמדו על כך שייקח אותה והוא מפסיק את נטילתה רק כשהוא מגיע כמעט לקו הסיום של לימודיו התיכוניים. עמדתו נחרצת מאוד: "לעולם לא אתן לילד שלי אדרל. אמצא דרכים אחרות כדי ללמד אותו להיות מפוקס".

חשוב בהקשר זה להתייחס לסברה רווחת כי ריטלין, אדרל ודומיו מסייעים לכל אחד, גם מי שאין לו ADHD לשפר את הביצועים הקוגניטיביים שלו או שלה. סברה זו גם מובעת בסרט ע"י מספר מומחים בתחום, אם כי לי באופן אישי קשה לקבל אותה. אלו תרופות ממריצות ומעוררות, שיכולות להשאיר אותך ער/ה, אך נטילה לאורך זמן עלולה לגרום להתמכרות ולתשישות.
בימים אלו מתקיים מחקר במחלקה לנוירולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה שמנסה לענות על שאלה זו. מארתה פרח, נוירופסיכולוגית במחלקה מקיימת מחקר על התועלות של אדרל עבור סטודנטים ללא ADHD. שתי קבוצות של סטודנטים ללא ADHD נטלו ממריצים או פלסבו. הם התבקשו לבצע מגוון משימות לימודיות בכל שבוע. לא נמצאו כל הבדלים בין 2 הקבוצות במדדי תוצאות המבחנים. המדד היחיד בו נמצא הבדל הוא בתשובה לשאלה 'האם אתה מרגיש שהתרופה שיפרה את הביצועים שלך?' כלומר אדרל נותן הרגשה שאתה מצליח יותר. הביטחון העצמי יכול לעלות כתוצאה מכך, אך מבחינת ביצועים קוגניטיביים לא נמצא הבדל.

ובנימה אישית: הסרט חידד אצלי את עמדותיי בנושא טיפול תרופתי ל-ADHD, שהתגבשו לאחר יותר מ20 שנות עיסוק בתחום.

לדעתי, לפני שמחליטים על בחירה בערוץ התרופתי יש לבחון תחילה את חומרת הסימפטומים ואת מידת פגיעתם בתפקוד במישורים השונים: לימודים, חיי חברה, התנהגות, ביצועים בספורט, עולם העבודה, וכן זוגיות ומשפחה בקרב מבוגרים.
אם הסימפטומים אינם חמורים ניתן לבדוק קודם לעומק אפשרויות שאינן תרופתיות:  אימון ADHD, טיפול רגשי ספציפי ל- ADHD, ספורט לסוגיו, מיינדפולנס, ביופידבק, קינסיולוגיה התפתחותית, הדרכת הורים, הדרכת מורים, שינוי אורח חיים (תזונה, שעות שינה, הגבלת זמן מסך) ועוד. אם אלו אינם מעניקים פתרון מספק, ניתן לבדוק התאמה של טיפול תרופתי.

כאשר הסימפטומים הם חמורים: יש קושי משמעותי בהשתלבות לימודית ומתחילים להיווצר פערים, מופיעים קשיים התנהגותיים וקשיים בהשתלבות חברתית, כולל התפרצויות זעם, קשיי שליטה וויסות וכו' יש לבדוק מתן טיפול תרופתי. חשוב להדגיש כי קשיים תפקודיים פוגעים מאוד בדימוי העצמי של הילדים ובני הנוער וכאשר טיפול תרופתי הוא מתאים ומביא לשיפור בתפקודים השונים, הפגיעה בדימוי העצמי משתקמת. כך גם בקרב מבוגרים שמתקשים להתרכז בעבודתם או להיות מאורגנים בחייהם גם מחוץ לעולם העבודה. יחד עם זאת, גם אם הטיפול התרופתי יעיל להתמודדות עם הסימפטומים יש לבדוק את עוצמת תופעות הלוואי ולשקול את הסיכונים של שימוש ממושך (בד"כ שימוש מוגזם), כולל התמכרות בטווח הארוך, בעיות בלב ובכלי הדם, בעיות בכבד, פיתוח פסיכוזה. את הסיכונים ניתן למנוע ע"י פיקוח ובדיקות שגרתיות. לעיתים ההתאמה התרופתית לוקחת מספר חודשים עד שנבחרת תרופה עם איזון אופטימלי בין יעילות מכסימלית ותופעות לוואי מינימליות.
חשוב לי להדגיש שראיתי לא מעט מקרים בהם הטיפול התרופתי היה בגדר "משנה חיים" ואפילו "מציל חיים". לכן, לפסול את הטיפול התרופתי מראש אומר שיתכן שאנו מונעים מילדינו אפשרות להצלחה, שגשוג, איכות חיים ודימוי עצמי חיובי. חשוב שההחלטה לא תהיה רגשית אלא רציונלית, מתוך בחינה אובייקטיבית ככל האפשר של הנתונים.
בנוסף, חשוב לי להדגיש, כי אין להסתמך רק על הטיפול התרופתי, אלא לשלב בהדרגה את הטיפולים המשלימים שצוינו לעיל והם חשובים תמיד.

ועוד עניין- בעולם הרפואה מתכנסים יותר ויותר לכיוון של "רפואה מותאמת אישית" תוך התאמה של בדיקות, תזונה, תרופות שמתאימות לאדם אחד על סמך הנתונים הפיזיולוגיים שלו ולא לאחר. ראוי שנעבור להתאמה אישית כזו גם במערכת החינוך (חזון אחרית הימים?). התאמה אישית כזו כבר קיימת בבתי ספר במספר מדינות באירופה.

אצטט בחור חכם מאוד בן 15, תלמיד ישיבה תיכונית, עם ADHD שהוגדר חמור, שהוריו הפנו אותו אלי כדי שאעזור לו להתגבר על קשייו בלימודים: "אני לא מבין למה בחור כמוני, אומן בנגרות, שיכול לנגר בהנאה ובהצלחה שעות רבות ביום ולהרוויח מזה הרבה כסף, צריך לשבת וללמוד 10 שעות ביום ויותר נושאים שכלל לא מעניינים אותי וגם לסבול מתופעות הלוואי האיומות של הכדורים".

לא הצלחתי למצוא תשובה ראויה לשאלה שלו שתמצא חן בעיני ההורים שלו…

הכתבה הייתה מעניינת? קראו עוד על חשיבה שלילית ו ADHD!