וודאי שמתם לב שכל אחד מגיב אחרת לאזעקות ולטילים. יש שבוחרים להתכנס פנימה, אחרים הופכים צעקניים ומתפרצים על כל שטות, אחרים מדברים בלי הפסקה על מה שקורה ועוד ועוד. גם רמות הפחד והחרדה משתנות, בעיקר בהתאם למיקום הגיאוגרפי וחוויות טראומתיות קודמות, אך לא רק.
סביר כי ילדים עם ADHD, שגם בשגרה מועדים יותר לביטויים של מתח, חרדות, עצבנות ודריכות יגלו בתקופה זו ביטויי מתח רבים יותר (אם כי לא תמיד. לעיתים דווקא מצבים בהם האוכלוסייה כולה במתח מסייעת להרגיש "כמו כולם"). גם אם הילדים יכחישו את קיומם של הפחדים והחרדות באופן מילולי, התנהגותם תבטא את המצב באופן מדויק יותר. אנחנו נחווה מהם יותר צעקות, התפרצויות זעם, התנהגות אגרסיבית, התנהגות מתנגדת ועוד.
מה עושים?
1. העלאת התפקיד שלנו למודעות – חשוב שאנו כהורים נהיה מודעים לתפקיד שנפל בחלקנו מתוקף היותנו הורים בשעת משבר: ילדינו יפרשו את המצב ואת מידת חומרתו לפי ההתנהלות המילולית ובעיקר הלא מילולית שלנו. כלומר, אם אנו מגלים התנהגויות עצבניות, קול עצבני או חרד, ילדינו יקלטו זאת ויבינו שהמצב מדאיג ומפחיד. עצם המודעות לעובדה זו יכולה לעזור לנו, ההורים, לנהל את עצמנו, את רגשותינו, מחשבותינו והתנהגויותינו. חשוב שנבין שכהורים אנחנו בתפקיד של "מפרשי המציאות" עבור ילדינו. ככל שנגיב באופן רגוע יותר ושקול יותר, כך הילדים יוכלו לחוות פחות מתח ולחץ.
2. מציאת אפיקי ההרגעה שלנו – מכיוון שאנחנו בתפקיד, עלינו לדאוג לאמצעים שירגיעו אותנו באופן יעיל. אצל חלקנו- עצם הידיעה שאנו בתפקיד כבר "מכריחה" אותנו להיכנס למצב רגוע. אמצעי הרגעה אחרים כוללים: נשימת בטן, משפטים מרגיעים, תרגילי ספורט, שמיעת מוסיקה, מדיטציה או יוגה, שיחות עם חברים/בני משפחה, תפילות, עזרה לאחרים, שגרת עבודה וכל דבר אחר שעשוי להרגיע.
3. שמירה על שיגרה ותחושת רצף. אצל ילדים, ובעיקר בקרב בעלי ADHD יש באופן כללי בעיה של שמירה על רצף ותחושת בלבול. המצב הביטחוני, כמובן, מערער עוד יותר ומבלבל. לכן, חשוב שאנו, המבוגרים, נחשוב על האופנים בהם אנו יכולים לייצר מסגרת ברורה ושיגרת חרום, שכוללת זמן שינה קבוע, זמן התעוררות, סדר יום לפי המגבלות, כניסה מסודרת למרחב המוגן והמשך פעילות ברור (ככל שניתן) לאחר היציאה ממנו. בהקשר זה חשוב לציין, כי כשמדובר בזוג הורים יש "לתאם עמדות" לגבי נושאים עיקריים (כמו, מתי שעת השינה, האם כל המשפחה ישנה יחד בממ"ד או בסלון) ולא להתווכח לעיני הילדים. אין להוסיף על הבלבול שהם חשים ממילא.
4. גבולות וגמישות– ילדים עם ADHD זקוקים למבוגרים שיודעים ללכת על חבל דק: להציב גבולות ברורים לצד יכולת להתגמש. בזמן של מתיחות נראה שהגבולות עדיין חשובים, אך אולי חשוב עוד יותר להתגמש מעבר למה שנדרש בשגרה. חשוב להבין כי התנהגויות של חוסר סובלנות, רגישות יתר, מצבי רוח, עצבנות, קופצנות, תנועתיות יתר, דריכות וקשיי קשב יתגברו. חשוב להכיל את ההצפה הרגשית וההתנהגותית של הילדים ולנסות לאפשר להם לבטא את תחושותיהם באופן מקובל יותר. אפשר לבקש מהילדים לצייר, לספר, או לכתוב את תחושותיהם. כמו-כן, מותר להעלים עין מהתנהגויות שבשגרה הגבולות ברורים לגביהן: למשל, להעלים עין מאכילה בחדרים, לאפשר לישון במיטת ההורים, וכו'.
5. חשיפה במידה– חשוב להסביר לילדים את המצב באופן ברור, פשוט ועם ראיה אופטימית. יש להגביל את החשיפה למדיה ובמיוחד למדיה וויזואלית, בה הילדים עלולים להיחשף למראות שיתקשו להכיל.
6. תעסוקה לילדים– מתן תפקידים לילדים, כמו עזרה בבישול, העסקת האחים הקטנים יכולה לא רק להסיח את הדעת מהמצב, אלא גם לאפשר תחושה של שליטה ויכולת.
מומלץ לבדוק אופציות לפעילויות במרחבים בטוחים יחסית. למשל, בעיריית רמלה החליטו לפתוח את ערי הילדים והנוער, שמטרתן לרכז פעילויות פנאי ערכיות. הדבר התבצע החל מאתמול "בכפוף להנחיות פיקוד העורף ואבטחה מהודקת בשטח, כדי לאפשר לילדים להתאוורר ולהבין שהחיים ממשיכים למרות הכל".
וודאי שמתם לב שכל אחד מגיב אחרת לאזעקות ולטילים. יש שבוחרים להתכנס פנימה, אחרים הופכים צעקניים ומתפרצים על כל שטות, אחרים מדברים בלי הפסקה על מה שקורה ועוד ועוד. גם רמות הפחד והחרדה משתנות, בעיקר בהתאם למיקום הגיאוגרפי וחוויות טראומתיות קודמות, אך לא רק.
