רגישות לדחייה
גל בן ה 16, מאובחן עם ADHD, הגיע אלי לאחר אירוע שמבחינתו היה ממש יותר מדי. במשך כמה שבועות תכננו הוא וחבריו לנסוע לטיול עם לינה מחוץ לבית. תחילה היסס וחשש מהנסיעה, אך לבסוף הצליח להתגבר על ההיסוס ואף החליט לקחת חלק פעיל. הוא חיפש ומצא מקום לינה לכולם שהיה גם "מגניב" וגם זול והרגיש התלהבות רבה לקראת הנסיעה.
שבוע לאחר מכן, הסתבר לו, בהפתעה, שיעד הטיול הוחלף ושאחד החברים הזמין מקום לינה אחר. בפגישה איתי, תיאר שכשראה את ההודעה על השינוי בקבוצת הוואטס אפ הרגיש שהשמיים פשוט נפלו עליו. הוא הרגיש השפלה, פגיעה וכעס. הציפו אותו מחשבות כמו: 'תמיד ידעתי שהם לא סופרים אותי' 'הם ממש מזלזלים בי ובמאמצים שלי', 'הם חושבים שאני ילד קטן', 'בטח הם בכלל לא רוצים שאבוא'. במקום לשאול מה סיבת השינוי הוא פשוט החליט לא לצאת לטיול.
בפגישה שלנו התברר כי אירועים דומים קרו וקורים לגל לא פעם ומתוך שאלון ה רגישות לדחייה (דאוני, 2000) שהעברתי לו עלה כי הוא אכן מגלה סימפטומים של התופעה.
רגישות לדחייה היא אספקט נוסף של קשיים שחווים ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר במישור החברתי והבינאישי. (ולא רק ב ADHD, כמובן, גם במצבים אחרים, בהם יש קשיים בויסות רגשי, כמו חרדה חברתית, הפרעת אישיות גבולית, דיסמורפיה גופנית , כל אלו באופן לא מפתיע קומורבידיים מאוד עם ADHD…).
דאוני, אחת החוקרות המרכזיות בתחום הרגישות לדחייה מגדירה את המושג כך:
'אירועים חברתיים ובינאישיים, שעלולה לקרות בהם דחיה מעוררים אצל הפרט בעל ה רגישות לדחייה ציפייה חרדתית לכך שהדחייה תקרה. הציפייה גוררת חיפוש רמזים לדחייה בסביבה ופירוש של כל התנהגות לא ברורה או שלילית כדחייה, גם אם הדבר לא מתרחש בפועל. הפירוש המוטה בתורו גורם למצוקה ומוביל לתגובה תוקפנית או הימנעותית'.
איך מתפתחת רגישות לדחייה?
עפ"י דאוני, המתבססת על תיאורית ההתקשרות של בולבי, רבים מאלו המפתחים רגישות לדחייה חוו הורות לא מיטיבה בשנות חייהם הראשונות ולכן פיתחו סגנון התקשרות לא בטוח.
ערוץ נוסף דרכו עשויים הורים להשפיע על התפתחות רגישות לדחייה הוא דרך המסרים שהם מעבירים לילדיהם והשפעה על התפתחות תפיסות העולם שלהם. במחקר מעניין של נגה הראל זעירה ושות' מ 2019 בדקו החוקרות איך משפיעה רגישות לדחייה של האם על פירוש מצבים עמומים היפותטיים שעשויים לקרות לילדיהן. נמצא כי אימהות גבוהות ברגישות לדחייה ייחסו יותר כוונות של דחייה מצד בני הגיל כלפי ילדיהן וחשו יותר רגשות שליליים כשהמצבים היו עמומים. כשנשאלו איך היו מגיבות למצבים אלו בחרו בתגובות של הימנעות (כלומר לסלק את הילד) או בהתערבות יתר. סביר כי תפיסות הוריות, רגשות שעולים בעקבות תפיסות אלו והתנהגויות של הרחקת הילד מהסיטוציה או הגנת יתר ישפיעו בתורן על התפתחות תפיסות הילד או הילדה לגבי כוונותיהם של האחרים כלפיהם.
גם סביבת בני הגיל בה ילדים ומתבגרים עלולים לחוות התעלמות, הצקות חוזרות ודחיה עשויה לתרום את חלקה, כמובן, להתפתחות הרגישות.
לצד הגורמים הסביבתיים קיימים הגורמים המולדים, כולל נטייה מולדת לחשיבה שלילית ורגישות מוגברת. כך, גם כשהסביבה מגנה ומספקת בטחון ותמיכה, הפרט מתקשה לחוות אותה ככזו ומתקבעות אצלו תפיסות שליליות לגבי יחס הסביבה כלפיו.
מה קורה בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD?
למרבית הצער, הפרעת קשב וריכוז ופעלתנות יתר היא גורם סיכון משמעותי להתפתחות של רגישות לדחייה.
ראשית, מחקרים מצביעים על נטייה כוללת של ילדים ומבוגרים עם ADHD לחשיבה שלילית. בהקשר של אינטראקציות חברתיות וקשרים בינאישיים הטית החשיבה העיקרית או הפרעו"ש (פירוש רע ושלילי או מחשבה אוטומטית שלילית עפ"י גישת ה CBT) העיקרי הוא "קריאת מחשבות ורגשות" שמשתלט. השתלטות הטיית חשיבה מסוג זה במהלך אינטראקציות חברתיות גורמת לפרט להאמין שהוא יודע מה אחרים חושבים עליו או מרגישים כלפיו ובדרך כלל מדובר ברגשות או מחשבות שליליים.
שנית, ילדים ומתבגרים עם ADHD אכן מקבלים הרבה יותר מסרים של דחייה וחוסר קבלה מהסביבה. לפי סקירת הספרות של Kok et al. מ 2016 נמצא כי מחבבים אותם פחות, הם מדורגים נמוך יותר סוציומטרית ובני כיתתם מדרגים אותם יותר כ'לא חברים'. ילדים עם ADHD בעצמם מדווחים, כי יש להם פחות חברים קרובים ועד כיתה ג' ל 70% מהם אין חברים קרובים כלל.
שני הגורמים הנ"ל תורמים לדימוי העצמי הנמוך, שמאפיין רבים עם ADHD, ושמגביר גם הוא את הרגישות לדחייה.
שלישית, הקשיים בויסות רגשי גורמים לחוויה עוצמתית מאוד של רגשות הפגיעה, הכעס, הבדידות והחרדה. ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם ADHD מתקשים לנהל את הרגשות האלה ויחד עם הנטייה לאימפולסיביות הדבר מוביל להתנהגויות לא הולמות כמו תוקפנות שלא במקומה או הימנעות רועמת.
איך נעזור בהתמודדות
כמו תמיד, חשוב, שהילדים, המתבגרים המבוגרים וההורים יבינו מה קורה להם ויקבלו תיקוף לרגשותיהם.
לכן, בשלב הראשון הסברתי לגל מהי רגישות לדחייה ומדוע היא מועצמת בקרב אנשים עם ADHD.
דברנו על 3 הגורמים להתפתחות הרגישות, כולל הקשיים בוויסות רגשי והתגובות האימפולסיביות, הנטייה לחשיבה שלילית וההתנסויות הלא נעימות שחווה לאורך השנים.
התייחסנו לטעויות החשיבה לפי מודל ה CBT וגל זיהה את הפרעו"ש (פירוש רע ושלילי, אחת מהטיות חשיבה מתוך "פרעו"ש בראש") של קריאת מחשבות ורגשות כפרעו"ש העיקרי אצלו. הוא שיתף כי הוא באמת מרגיש שיש לו יכולת מאוד טובה לקרוא מחשבות של אנשים ולהבין מה הם מרגישים. שאלתי אם הוא מוכן לאתגר של בדיקת היכולת הזו כדי לראות אם אפילו הוא עלול לטעות לפעמים ולפרש מחשבות של אחרים כלפיו כשליליות באופן מוגזם. פרעושים מרכזיים נוספים ש"כיכבו" אצלו לא מעט היו גילוי עתידות (לצפות לתוצאה הגרועה מכל מצב), הכללת יתר (לחשוב במונחים של תמיד, אף פעם, כולם, אף אחד) והדבקת תווית שלילית לעצמו או לאחרים (במקום לתאר מצב).
כשהמשכנו לשוחח על הטיות החשיבה, גל הפך מודע יותר ויותר לנטייה שלו להתמקד בחוויות החברתיות השליליות וכן לנטייה לייחס כוונות שליליות לאחר. השימוש בכלים קוגניטיביים ליצירת מחשבות יעילות סייעו לו מאוד.
למשל, שאלון "בכוונה או בטעות" (פרידברג ומקלר, 2002) עזר לגל להבין, עד כמה הוא מייחס כוונות שליליות להתנהגויות חבריו במקום להבין שדברים רבים נעשים בלי כוונה תחילה אלא בטעות. גל למד בהדרגה פשוט לתאר התנהגויות של אחרים ("היא היתה מרוכזת בשיחה בטלפון") במקום לשפוט או להעריך אותן כדחייה ("היא מעדיפה להתעלם ממני ולא להתייחס אלי").
הנושא של קשים בוויסות רגשי עלו כבר במפגש הראשון, כשגל לא הצליח להסתיר את רגשותיו בזמן שסיפר על הזמנת האכסניה לטיול. כדי שיוכל להבין את עצמו טוב יותר ולהשיג בהקדם תחושת שליטה, הסברתי לו בקצרה מה קורה לו במוח בזמן שהוא כועס ונפגע והתחלנו ללמוד איך להפעיל את המערכת הפרה-סימפתטית, "מערכת ההרגעה של הגוף" ע"י נשימה וגאלית.
בהמשך המפגשים גל למד להיות מודע לאלו רגשות עולים בו מתי ולעוצמותיהם, שפעמים רבות אינן תואמות את הסיטואציה. הוא למד לשים לב לתחושות הפיזיולוגיות שמופיעות במצבים שונים וקשורים ברגשות של כעס, חרדה ודחייה: המתח בשרירים, במיוחד באגרופים ובלסת, הדמעות שעולות לו בעיניים, תחושת סחרחורת, דופק מהיר. הוא למד לציין לעצמו את עוצמת התחושות הפיזיולוגיות ועוצמת הרגש ולהחליט איך הוא ממשיך: מרגיע את עצמו ע"י נשימות והרפיית שרירים קצרה או פשוט מסתלק מהאזור כדי לא להתפרץ.
ליווינו את התהליך בתרגול מיינדפולנס, כולל תרגולים של חמלה וחמלה עצמית. תרגילים בסיסיים במיינדפולנס של הקשבה לנשימה, לצלילים וקולות והקשבה לגוף סייעו לגל בהשגת תחושה של רוגע, שליטה בעוצמות הרגש ושליטה באימפולסיביות. בהמשך מילא גל את שאלון החמלה העצמית למתבגרים של כריסטין נף ושות' (2021) כדי להעריך את היכולת שלו לחמלה עצמית. השאלון מתבסס על ההגדרה של נף, שמגדירה חמלה עצמית ככוללת 3 מרכיבים:
1. טוב לב כלפי עצמינו– שנהיה עדינים ומבינים כלפי עצמינו ולא ביקורתיים ושיפוטיים.
מרכיב זה של חמלה עצמית מתייחס לכך שנשים לב לאופן בו אנו מדברים לעצמינו: באופן נעים, ידידותי או תוקפני ומאיים ונכוון את עצמינו לדיבור עצמי ידידותי ממש כמו עם חבר/ה טוב/ה.
2. הכרה באנושיות משותפת– להרגיש שאנחנו מחוברים לאחרים בחווית החיים יותר מאשר תחושה של בידוד וניכור בגלל הסבל שלנו.
כשאנו נמצאים בתקופה של קושי וסבל, אחד הדברים שמקשים עלינו עוד יותר הוא תחושת ה"לבד" עם הסבל. "אף אחד לא חווה את מה שאני חווה ולא יכול להבין אותי".
צריך לזכור שכל בני האדם חולקים את עובדות הקיום הבסיסיות: לידה, השתנות, הזדקנות, חולי ומוות. למרות שאנו יכולים להיות שונים זה מזה בסביבות ובתנאי החיים כל אחד מאיתנו חווה או יחווה עצב, כאב, כישלון, אובדן, כעס, דחייה וכו'.
3. מיינדפולנס– לשמור את החוויות שלנו במודעות מאוזנת במקום להתעלם מהן או להגביר אותן ולהיות במקום של הזדהות יתר. מיינדפולנס יכול לאפשר לנו יציבות, מרחק מאוזן מהחוויה. לתת לרגעים הקשים, לרגשות הקשים, למחשבות, להגיע ולחלוף.
מתוך השאלון עלה, כי גל חש תחושות של בידוד, שיפוטיות עצמית וכי הוא עשוי להרוויח מפיתוח דיבור אוהב כלפי עצמו ומפתוח של חווית אנושיות משותפת. תרגול חמלה עם תרגילים כמו "טוב לב אוהב" (ראו נספח) סייעו לו מאוד.
מכיוון שבמקרים רבים של רגישות לדחייה יש גם קושי בשימוש במיומנויות חברתיות העברתי לגל ולהוריו שאלון להערכת כישורים חברתיים. לשמחתינו התברר, כי לגל כישורים חברתיים טובים, בסה"כ. הדבר התקשר גם לעובדה שגל לא חווה חוויות יוצאות דופן של דחייה או אלימות.
ברוב המקרים, כן מדווחים אירועים מסוג זה ולכן נכלול בהתערבות גם לימוד של כישורים חברתיים כדי לצמצם ככל האפשר חוויות אובייקטיביות של אלימות ודחייה מצד סביבת בני הגיל.
עבודה עם ההורים, גם היא חשובה במקרים רבים של רגישות לדחייה. עם הילד או המתבגר נבדוק איך הוא חווה את יחס ההורים אליו, האם הוא חש כי הוריו מפלים אותו לרעה לעומת האחים וכן נשוחח עם ההורים על תפיסותיהם את הילד. לעיתים, הורים שגם הם עצמם חווים רגישות לדחייה מעבירים לילדיהם את הטיות החשיבה ודרך מסרים חוזרים ונשנים גורמים לילדיהם לאמץ את אותן הטיות (כפי שתואר לעיל). עבודה עם ההורים חשובה במקרים אלו כדי "לשבור" את המעגל.
לקראת סיום התהליך דיווח גל על שינוי ביכולת שלו להנות ממפגשים חברתיים, על שיפור ביכולת להתמקד בשיחות, בפעילויות, בחוויות בזמן שהן קורות ולהתעסק פחות במה חושבים עליו. הוא החל ליזום יותר אירועים ומפגשים חברתיים ולהיענות להזמנות בקלות רבה יותר. היחסים הפכו זורמים יותר עם פחות היתקלויות וקונפליקטים. באופן מפתיע גם הציונים עלו והוא הסביר זאת בכך שהראש שלו היה פנוי יותר ובכך שלא היסס לפנות לחברים לבקש עזרה בלימודים כשחש צורך.
ולסיום, במפגש האחרון, על קיר ה"מסר של תקווה" לילדים ומתבגרים עתידיים כתב גל: 'גם אם מישהו חושב עליך משהו רע או אפילו אומר את זה, מותר לו. מי אמר שזה נכון? אתה מכיר את עצמך ואת הסיבות למעשים שלך. ונניח שזה נכון- אתה יכול ללמוד מזה ולשפר, אם תרצה.'
לפרטים ומידע על קורס הקיץ: "אימון CBT ל ADHD" הקליקו כאן
נספח: מדיטצית טוב-לב אוהב: מתבגרים ומבוגרים
בתרגיל הזה אתם תשלחו משאלות של רווחה והרגשה טובה לעצמכם ולאחרים. כשמתחילים לתרגל את המדיטציה הזאת, אפשר גם לבחון את היחסים העכשוויים שלכם עם עצמכם, ע"י כך שתשאלו: 'האם קל לי או קשה לי לעשות את התרגיל הזה'?
שבו בישיבה נוחה. קחו כמה נשימות והרגיעו את הגוף.
בתרגיל זה, אתם מוזמנים לפתח רגשות חיוביים כמו חברות, אהבה, טוב-לב וחמלה לעצמכם ולאחרים. זה לא תמיד קל וזה עלול להרגיש קצת לא טבעי בהתחלה. פשוט תהיו פתוחים למה שקורה לכם במהלך התרגול הזה, כשאתם שמים לב לחוויה שלכם מרגע לרגע.
הביאו לראשכם אדם בחייכם, שיכול בקלות לעורר בכם רגשות של אהבה וחום. אולי ילד, בן/בת זוג, או אפילו בעל חיים. דמיינו שהוא/היא עומדים מולכם.
שימו לב איך אתם מרגישים כשאתם חושבים על אותו אדם/בעל חיים. יכול להיות שיהיו רגשות של אושר או חום בגופכם, חיוך על הפנים או תחושה של לב רחב. זהו רגש של טוב-לב אוהב- תחושה של דאגה וחברות.
בעוד אתם מדמיינים את האדם שאתם אוהבים, ראו אם אתם יכולים בשקט לבקש עבורו אושר ורווחה. אתם יכולים להשתמש במילים כמו: "אני מאחל לך שתהיה מאושר, בטוח, בריא ושתחיה חיים טובים". אתם יכולים לומר כל איחול אחר שיבטא אהבה וטוב-לב.
חיזרו על המשאלות של החיים הטובים מספר פעמים. כשאתם עושים זאת, שימו לב איך הגוף שלכם מרגיש.
כעת, ראו אם אתם יכולים להרחיב את המשאלות של טוב-לב אוהב לעצמכם. אתם יכולים לומר מילים כמו: "אני מאחל לעצמי להיות מאושר, אני מאחל לעצמי להיות בטוח, אני מאחל לעצמי להיות בריא ולחיות חיים טובים". "אני מאחל לעצמי לקבל את עצמי כמו שאני".
שימו לב איך זה מרגיש להרחיב את המשאלות הדואגות לעצמכם. אם אתם שמים לב שאתם לא מרגישים דבר או שאתם מרגישים משהו שונה מטוב-לב אוהב, היו סקרנים לגבי זה. שימו לב למה שעולה במחשבותיכם ובגופכם. אתם יכולים ללמוד מהחוויה הזו.
ראו אם אתם יכולים לשלוח טוב-לב אוהב לאנשים נוספים בחייכם. דמיינו שאתם פותחים את לבכם ומרחיבים את הטוב-לב אוהב לכל הכיוונים: לאנשים שאכפת לכם מהם, לאנשים שיש לכם רגש ניטראלי לגביהם או לא מכירים, לאנשים שסובלים. געו בהם עם מחשבות כמו: "הלוואי שכולנו נהיה מאושרים, הלוואי שכולנו נהיה בטוחים, בריאים ונחיה חיים טובים. הלוואי שכולנו נהיה חומלים ועדינים עם עצמנו ועם אחרים. הלוואי וכולנו נחווה שמחה, הנאה וטוב בחיינו.
ראו אם אתם יכולים להרחיב את טוב הלב האוהב לאנשים שפגעו בכם באיזשהו אופן. ראו מה עובר בראשכם או בגופכם ובחנו האם אתם מוכנים לשלוח משאלות אלו.